ירושלמי- ערכו של הדיבור בארץ ישראל

נמשיך גם השבת בנושא שמיטת כספים.

המשנה בסוף שביעית אומרת: "המחזיר חוב בשביעית, יאמר לו משמט אני. אמר לו אף על פי כן, יקבל ממנו, שנאמר (דברים טו): 'וזה דבר השמטה'."

בבבלי (גיטין לז) מוסיפים: "כשהוא נותן לו, אל יאמר לו 'בחובי אני נותן לך', אלא יאמר לו 'שלי הן, ובמתנה אני נותן לך'."

בירושלמי חידוש זה לא מובא. 

בירושלמי אומרים, שכאשר המלוה אומר ללוה "משמט אני" זה יכול להיות גם באופן שברור שהוא לא מוחל לו על החוב, אלא מקיים את מצות בשמיטה באמירה. לשון הירושלמי: " 'אומר לו משמט אני' - רב הונא אמר: בשפה רפה, והימין פשוטה לקבל."

יש כאן הבדל בין התלמודים. 

בתלמוד הבבלי, ניתן להחזיר את החוב רק אחרי שהיתה כאן מחילה ברורה של המלוה, כמו מחילה רגילה של הלוואה. כאשר אדם מוחל לחבירו על חובו, זה צריך להיות ברור, שהמלוה מוחל, והלוה אכן מתייחס לזה כמחילה. 

אבל בירושלמי אומרים שאין בעיה בהחזרת החוב כלל. רק צריך שיאמר "משמט אני", אפילו שברור שהוא רוצה את החוב בחזרה, והוא מביע את זה באופן האמירה ("בשפה רפה"), ובמעשה ("והימין פשוטה לקבל"). האמירה בירושלמי היא לא אמירה של מחילת חוב, אלא קיום מצוה באמירה. אמירה שיוצרת חלות של מצוה. 

לסיכום, בתלמוד הבבלי שמיטת כספים מתבצעת על ידי בירור שיש כאן באמת מחילת המלוה, והמעות אינם אלא מתנה. ואילו בתלמוד הירושלמי יש כאן מצוה לומר "משמט אני". 

ההבדל בין התלמודים כאן קשור ליחס לדיבור, וכפי שראינו בכמה סוגיות נוספות.

הרב זצ"ל אומר (אוה"ק ב רפח) שבארץ ישראל מתגלה ערכו של הדיבור, ולעומת זאת בחו"ל, אין מתגלה כי אם הערך של המעשה. 

לכן בירושלמי הדיבור פועל את ערך המצוה, והוא יוצר "חלות" של שמיטה. אבל בבבלי עצם הדיבור לא מספיק, וצריך שתהיה כאן מחילה ברורה, כזאת שמועילה בשאר דיני ממונות, לבטל חוב ולהגדיר את המעות כמתנה.